לא תכננתי או רציתי לכתוב בכלל. זה מזל רע. זה ברור שזה מזל רע. אבל אבא הוריד אותי פה בשעה 4:00, ואני מעביר פה כבר 27 דק׳ בחוסר מעש, ונשאר עוד קצת זמן עד התדריך לפני היציאה. אז יש לי כמה דקות פנויות. אז אני אכתוב לא למישהו ספציפי, לאנשים שאני אוהב ולחיים בכלל. אני מרגיש שאני חי חיים מלאי משמעות, יש לי גם חרטות על לא מעט דברים, אבל את כל החשבונות עם עצמי כבר סגרתי בשנה האחרונה. אני הרגשתי שיצאתי לדרך חדשה עם החיים, יותר שקט ושלווה עם העשיה שלי, עם מי ומה שאני ומה אני מייצג. למרות שזה עלול להיות הדבר הקל והפשוט להגיד, לא הייתי משנה דבר. זה לא באמת כזה קל, כי עד לפני כמה חודשים הייתי משנה הרבה דברים. אבל באמת לא הייתי משנה דבר כי אני מרגיש בתהליך אינסופי של התקדמות. כל הדברים האלה שקרו לאורך הדרך, הם רק חלק מסיפור גדול בהרבה. למשפחה שלי ולחברים הקרובים- אתם כל עולמי. כך היה וכך יהיה, אין לי טעם לחיים אם לא כל האנשים הטובים שמקיפים אותי בחיי, בדגש על המשפחה היחידה והמיוחדת שלי. לזכות להוולד להורים ואחים שכאלה זה כמו לזכות בלוטו. ההחלטה להיכנס לעזה ולקחת חלק פעיל יותר בלחימה, היא החלטה שלי אישית, אני עומד מאחוריה, לא ביקשו או דרשו את זה ממני. בשישי האחרון שידרו כתבה על ילדי העוטף, המציאות שילד קטן לא ישן בשקט בלילה מבלי לפחד, היא מציאות בלתי נתפסת שצריכה להשתנות מיד. ועוד מילה אחת לגבי החברים הקרובים שאני מעריך כל כך ואיבדתי במלחמה- בן משה, הדר וזילבר היקרים, אני נכנס לעזה גם בשבילכם, לא מתוך רגשות נקם, מתוך תחושת שליחות ומחויבות לייצג את הערכים שאתם ייצגתם. אני לא כותב ולא אכתוב בזמן עבר, כי כמו שאני נכנס ככה אני גם אצא. אוהב את כולם ונתראה בקרוב