במהלך המכינה, אייל התנדב בנירים בהרים. זו הייתה התנדבות עם נוער בסיכון, עבודה פיזית, שטח, חווה, אנשים, ובעיקר הרבה מאוד לב. אייל התחבר מאוד למקום. לעבודה עצמה, לערכים, לחזון של העמותה, לאנשים שם. אבל בעיקר, היה שם נער אחד בשם דימה. ודימה התחבר לאייל בצורה מאוד חזקה. ואייל התחבר אליו בחזרה. במסע של נירים, כל נער יוצא למסע ארוך, לבד עם השינשין שלו ועם ליווי של אנשי הצוות. זה מסע עוצמתי עבור הנערים שיכול לקחת יומיים, שלושה, ארבעה, ולפעמים גם יותר. ודימה רצה שאייל יבוא איתו. בהתחלה זה לא הסתדר. המכינה לא ממש אישרה. זה היה מורכב מדי, לא לפי הנהלים, לא ברור כמה זמן זה ייקח. אייל אמר לדימה שכרגע הוא לא יכול, ואם משהו ישתנה - הוא יעדכן אותו. ואז, בסוף, הצלחנו לקבל אישור להצטרף ללילה אחד. ואייל כמו אייל, אמר לי: ״אללה, נפתיע אותו״. דימה כבר יצא למסע בידיעה שאייל לא בא. ואנחנו יצאנו אחריו כמה שעות מאוחר יותר. דיברנו עם השינשין, קיבלנו ממנו את הנקודה שבה הם אמורים לישון, וחשבנו שאנחנו נגיע לשם בלילה, נישן לא רחוק מהם, ובבוקר אייל יופיע לדימה משום מקום. רק שהדרך לשם קצת הסתבכה. יצאנו ממיצר רק אחר-הצהריים. תפסנו טרמפים לכיוון מצפה שלום, ומשם היינו אמורים לרדת מהרמה לכיוון הכנרת באיזה שביל מסוים. בהתחלה הכול היה בסדר. ואז אני ואייל נכנסנו לשיחות כמו שבדרך כלל קורה איתו. הולכים, מדברים, צוחקים, לא שמים לב, ופתאום אין שביל. לא היה לנו מפה, לא סימון, ותכלס לא באמת מושג איפה אנחנו. התחלנו לרדת מהרמה לכיוון הכנרת דרך טרסות ושלוחות, בצורה הכי עקומה ולא הגיונית שיש. אחד קופץ למטה, השני מעביר לו את התיקים, ואז קופץ אחריו. לאט לאט התחיל להחשיך, ואנחנו מבינים שאנחנו באמצע ירידה מסוכנת, בלי שביל, בלי קליטה נורמלית, ובלי שאף אחד במכינה באמת יודע באיזו דרך החלטנו לרדת. והכי מצחיק, שכל זה כדי ״להפתיע את דימה״. בסוף הגענו בחושך לכנרת. הלכנו צפונה לאורך החופים, עייפים, רעבים, קצת בהלם מזה שאנחנו בחיים. פתאום ראינו את מסעדת ׳מרינאדו׳ באזור עין גב שכבר הייתה לקראת סגירה והתחננו שיתנו לנו להזמין המבורגר. אחר כך המשכנו לחופים המזרחיים של הכנרת, עשינו שם לילה רק אני והוא, ובבוקר קמנו והלכנו להפתיע את דימה. אני זוכר את הרגע הזה. דימה לא ציפה לראות אותו, ואייל פשוט הגיע. הוא כל כך הופתע והתרגש. לימים, כל פעם שהיינו נוסעים לגולן ועוברים ליד האזור הזה, היינו מסתכלים על השלוחות שירדנו בהן, מסתכלים אחד על השני ואומרים: ״אחי, אין מצב שירדנו את זה..״ רק אחרי הצבא, אחרי כמה וכמה ניווטים, ואחרי קצת יותר פרספקטיבה על מה מותר ומה אסור לעשות בשטח, הבנו כמה האירוע הזה היה הזוי. אבל זה היה אייל. ילד אחד ביקש שהוא יבוא. אז הוא בא. גם אם צריך לשכנע את המכינה. גם אם צריך לצאת באיחור. גם אם צריך לרדת מהרמה בלי שביל. גם אם בסוף זה נהיה מסע קטן בפני עצמו. כי כשאייל הרגיש שמישהו צריך אותו הוא פשוט מצא דרך להגיע.