טיילתי עם אייל בדרום אמריקה כמה חודשים. ובמהלך הטיול אייל רצה שנעשה טרק מאוד קשה שלוקח שמונה ימים – טורוס דל פיינה בצ׳ילה ובמהלך הטרק אני סובבתי את הקרסול. ואם לאמר את האמת אני ממש נלחצתי מהאירוע הזה כי היינו באמצע שום מקום ולא באמת יכולתי לעשות עם זה משהו. לא להתפנות ולא כלום. להתפנות משם היה מאוד מאוד מסובך. ונלחצתי מזה שאני לא אוכל להמשיך. והיחיד שהיה שם איתי ובאמת הרגיע אותי ונתן לי תמיכה היה אייל. זה היה אחד הרגעים הכי משמעותיים שלי איתו. היינו באמצע שום מקום בצילה, ואני מתוסכל חסר אונים. לא יודע איך אני הולך להמשיך את הטיול והמסע הזה. נשאר לנו כמה ימים לטרק. ואני הייתי שם ממש שבור. וברגע שאייל ראה אותי ככה הוא לא עזב אותי, נתן לי בטחון, אמר לי שהוא יעזור לי בכל מה שאצטרך. ואמר לי שבמידת הצורך הוא יסחוב אותי על הגב רק כדי שאמשיך איתנו. ועשה הכל כדי שאני רק אמשיך איתם ולא אפרוש באמצע. זה היה ממש משמעותי כי אני הייתי בשלב מאוד שביר, מאוד לחוץ, מאוד מתוסכל. איך אני אחזור כל הדרך לבד כשאני לא מצליח לדרוך על הרגל. ואייל נתן לי בטחון שבמקרה הכי גרוע הוא יבוא איתי, יעזור לי, והטרק הזה לא שווה כלום העיקר שאני אהיה בסדר, למרות שהטרק הזה היה הדבר הכי חשוב לו בטיול. והוא עדיין נתן לי את התחושה שלא משנה מה הוא איתי ולא עוזב אותי. וזה משהו שלקחתי איתי אחרי זה הרבה מאוד זמן. כי בדיעבד אולי נראה שהכל היה בסדר והכל באמת הסתדר. אבל באותו רגע זה לא היה ככה. והוא ידע לתת לי את הבטחון שהייתי צריך שחבר שלי נמצא שם איתי.